פריבילגיות כלכליות

הקדמה:

"אם הייתי החבר שלי מהכדורגל הייתי רואה את המהפכה מהשטות-ויזיה בזמן שאוכל מרק עוף עם כורכום, פלפל שחור ולחם פרוס שסותם חורים. הייתה לי הפריבילגיה הכלכלית להיות שם מהצד השני של הטיוי. ואני חושב שיותר ויותר אנשים כמוני מתחילים לאבד את הפריבילגיה הזאת. למזלי לי יש עוד כמה פריבילגיות שנותנות לי יותר סיכוי מאחרים ואחרות משום זהויות הגמוניות אחרות שנולדתי לתוכן אבל אילו השיטה הכלכלית תמשיך להתנהל כמו שמתנהלת, הפריבילגיות האחרות בעיקר יתבטאו על הנייר ובתודעה יותר מאשר שיתבטא בכיס. אולי יהיה לי סיכוי יותר טוב להתקבל לתפקיד משמעותי יותר, אך סוציו-אקונומית אהיה לא רחוק משאר חבריי וחברותיי מחוסרי הפריבילגיות."

=======================================================================

פריבילגיות. עולם שלם ומלא. עולם טעון. בצדק. הוא קיים בכל החברות, כולן כולל כולן. גם באלה שמחשיבות עצמן שוויוניות או סוציאליסטיות, בכל חברה יש את אלה שיש להם פריבילגיות ואלה שפחות. יש מדינות שזה מקבל ביטוי חזק יותר, יש כאלה שפחות. פה בישראל לדעתי יותר מפחות. לא מעניין אותי להרחיב על שקר השוויון של הליברליזם ו'הנאורות' המערבית וכיצד היא מתבטאת. יותר מעניין עבורי להעלות פריבילגיה מסיומת פריבילגיה כלכלית.

באה משם – אתי לוי (מישהו/י יכולים למצוא לי לינק לשיר?):

אני שרה שיר עם, על אושר נעלם

וילד שחולם על בית חם

על ארץ אפלה

ועיר של אבטלה

על צדק שנשכח

ולב שלא נפתח

על שקר וצביעות

וכל מה שיודעת המציאות

<><><><><><><><><><><><><><><>

 ואני לא מנסה להתיפייף

לא מחפשת הזדמנות להיחשף

זה השיר שזורם אצלי בדם

ואל תשכחו שאני באה משם.

<><><><><><><><><><><><><><><>

 אני שרה עכשיו, על גבר בלי בושה

שמשתגע ומכה אישה

על סבל של קשיש

ועל שלטון אדיש

על דרך לא קלה

ודלת נעולה

על עוני מתקדם

ועל חלום ששוב לא מתגשם.

מילים: דורון דוידסקו

לחן: אתי לוי

כשהייתי צעיר ומתוח עור הייתי שחקן כדורגל. מאוד אהבתי את זה. אפילו הייתי די טוב בתפקיד שלי (בלם) כי הייתי גדול לגילי, היה לי חוש טוב לראיית משחק, שחקן מאוד קבוצתי ונלחמתי כמו אריה. תקופה ארוכה אפילו היה לי הכבוד להיות קפטן הקבוצה. כל זה השתנה כשעלה לי השתן למוח והשתעממתי ורציתי קצת יותר אור זרקורים וביקשתי להחליף תפקיד למשהו זוהר יותר. המאמן לא אהב את המרד ומשם ביליתי כשנתיים על הספסל עד שהתייאשתי לעזוב בבושת פנים. חבל, דווקא אהבתי לשחק. אבל כל הסיפור הזה לא באמת חשוב לעכשיו, החשוב הוא הפעם הראשונה שאני מבין מה זה פריבילגיה כלכלית. לימים אבין למה ואיך זה נוצר, על דיכוי, אפליות ופריבילגיות אחרות ומשונות אבל את הפריבילגיה הזאת לא שכחתי מאז:

יושב בבית של חבר לקבוצה, יום שלישי אחרי אימון כושר מפרך ויושבים לאכול ארוחת ערב. אין הרבה לכולם ואני מרגיש לא נעים לאכול. אבל מחלקים ביד נדיבה ומתעקשים. הייתי נער שגדל ללא סוף והוציא אנרגיה ללא לאות. בקיצור, ברנש עם בטן ללא תחתית. אכלתי את המנה שחילקו לי – מרק עוף רותח ומהביל עם מלא כורכום ופלפל שחור. בשביל לרפד את הבטן חילקו לחם לבן פרוס. לא כמו זה שהיה לי בבית, כזה שכשמרטיבים אותו אפשר לסתום איתו חורים בקיר. סיימתי את המנה (שאני זוכר שהייתה טעימה בטירוף) ולא ביקשתי עוד למרות שרעבתי. ידעתי שהם 6 נפשות ושבקרוב אחזור הביתה.

אני זוכר את החבר (שלא אנקוב בשמו) כנער שקט, טוב לבב ונחבא אל הכלים (ושחקן טכני מעולה), בדיוק כמו אבא שלו – בחור טוב. אבל מה לעשות – כסף אין. כולנו בקבוצה ידענו שאבא שלו משלם על ההשתתפות שלו בקבוצה בתמורה לכך שפעם בשבוע הוא מסייד את הקווים במגרש. ואבא שלי היה נותן להם את האוטו טרנזיט שלנו בשישי בלילה בכדי שבשבת בבוקר יוכל לקחת את כל המשפחה שלו ואותי למשחק (ואבא ימשיך לישון אחרי שקרע עצמו באינספור שעות עבודה במשך השבוע – בזמנו כעסתי שלא בא, היום אני יכול להבין. לא בהכרח שזה נכון כאבא, אבל מבין את הקושי).

ונחזור לעיקר. למשפחה לא היה כסף. אבל גם נדמה שלא היה להם כל כך הרבה דרכים לצאת מהמעגל הזה. באופן לא מפתיע ובהתאמה די גבוהה למצב הסוציו-אקונומי גם פריבילגיות אחרות לא היה להם.

'השבע לא ידע את הרעב' –

מי שלא חווה חוסר בפריבילגיה כלכלית לא יבין על מה אני מדבר ויתפוס דברים פשוטים (שיכולים לסייע משמעותית להוציא ממצב של חוסר) כמובנים מאליהם. לבעלי פריבילגיות כלכליות יש שלל אפשרויות. את רובם אני מכיר בזכות הוריי אבל יצא לי לפגוש מקרוב מאוד בחסרונם מסיבות כאלה ואחרות:

למשל יש אפשרות לטיפול חינוכי לילדים במקרה של קשיים. מה שיכול להציל הסללה בגיל נמוך והרי ברור וידוע הקשר שבין שנות לימוד לתעסוקה ושכר – עמוד 241).

כשרע אפשר ללכת לפסיכולוג במקום ללכת לבקבוק ו/או לדיכאון ולהשלכות שיבואו בעקבותיהם (לא זוכר איפה ואני לא מוצא עכשיו אבל זוכר בוודאות שקראתי על הקשר בין מצב סוציו אקונומי ואלכוהוליזם / התמכרויות / פשיעה. ומשם להתפרצות פאתולוגיות נפשיות הדרך קצרה).

בואו ניקח הכי טריוויאלי: להגיע להפגנות – למי שאין כסף, לא יכול לקחת על עצמו לוותר על יום עבודה פלוס בייביסיטר פלוס לשלם על תחבורה ציבורית. פשוט לא מתאפשר. לי ולהרבה מאוד מחבריי היה את היכולת לצאת ולהפגין במשך תקופה ממושכת משום פריבילגיות שהיו לנו. כשחישבתי בזמנו שנה של מאבק (מאז יולי 2011) אחרי שווי משכורות שלא קיבלתי (עבדתי כשליש משרה על מנת שיישאר זמן למחות), לאכול בחוץ (כשנאבקים מתרוצצים כל היום בחוץ ואין זמן להכין אוכל בבית), סלולארי, דלק, שכ"ד, עורכי דין ולממן פעילויות קטנות של מהפכה גיליתי כ- 180 אלף ש"ח השקעה. רובו ככולו הגיעה מהמשפחה שלי. אם הייתי החבר שלי מהכדורגל הייתי רואה את המהפכה מהשטות-ויזיה בזמן שאוכל מרק עוף עם כורכום, פלפל שחור ולחם פרוס שסותם חורים. הייתה לי הפריבילגיה הכלכלית להיות שם מהצד השני של הטיוי. ואני חושב שיותר ויותר אנשים מתחילים לאבד את הפריבילגיה הזאת. אילו השיטה הכלכלית תמשיך להתנהל כמו שמתנהלת, הפריבילגיות האחרות בעיקר יתבטאו על הנייר ובתודעה יותר מאשר שיתבטא בכיס. אולי יהיה לי סיכוי יותר טוב להתקבל לתפקיד משמעותי יותר, אך סוציו-אקונומית אהיה לא רחוק משאר חבריי וחברותיי מחוסרי הפריבילגיות.

וזאת מבלי בכלל לדון בברור מאליו שאת שאר הפריבילגיות שיש לי ראוי לבטל. וגם את זאת הכלכלית שמחזיקים שכבה דקה של 'מקורביסטים' שמספרים לנו מעשיות על קפיטליזם, שוק חופשי ותחרות.

אם חשבנו שרק ליהודים יש פריבילגיות על ערבים, גברים על נשים, לבנים על שחורים… אז כסף זה אנרגיה, והיא גם מייצרת פריבילגיה.

כמה קטנות:

אני חוזר לנסות לבחון את נושא האמפתיה. לאחרונה עלה שוב באיזה שיעור ובעבר מצאתי לי מושג חדש לחקירה שמשלב שני נושאים אהובים עלי – "אמפתיה מקורה בצניעות".

לאחרונה הייתי חלק מויכוח מאשים, מר ומלא בשליליות (ומונולוגי בין כל האנשים במסווה של שיח משותף). אחרי מספר ימים שחשבתי על זה אני מודע שלא רק שטעיתי אלא שאני התחלתי את המעגל השלילי הזה באגרסיביות והאשמות שבה התפרצתי לשיחה (התנצלתי לאחר מכן אבל כבר היה מאוחר מדי). כמובן שאני יכול להצדיק את עצמי בכך שגם הצד השני לא טלית שכולה תכלת ומשהו בדבריה הקפיץ אצלי את הפיוז אבל זה לא יהיה הוגן להתלות על אמתלות מסוג פועלם של אחרות (הרי ישנן סיטואציות שאני יכול לבחור שלא להיכנס אליהן ואם להיכנס אז באיזה דרך). למדתי מהויכוח הרבה – לפני הכול לצד שלל האישומים על האישיות הקלוקלת שלי מצאתי באמת נושא שראוי שאני אחקור עם עצמי (דווקא לא ההאשמה המרכזית שבה הואשמתי). כמו כן עכשיו יותר מתמיד ברור לי שיש לי פצע ישן נושן שאני צריך לטפל בו. אבל אולי חשוב מהכול אני מבסוט שלמרות האינסטינקט הטבעי של כל אחד מאיתנו להתחפר בעמדה הצודקת של עצמו משום האגרסיביות שבה נעשה הויכוח, מחלוף מספר ימים הצלחתי לנקות מעט מהרעשים השליליים ולבחון באמת את מה שנאמר עלי ואיפה שווה לעשות רפלקסיה על עצמי.

משפט ששמעתי אתמול מאיזה מרצה משכיל אחד בשיחת סלון שחי בחייו ב- 3 ארצות (ארה"ב, גרמניה וישראל) ומהדהד לי בראש: 'ההבדל בין ישראל לגרמניה זה שבגרמניה התחושה היא שהשטח הציבורי שייך לכולם, בישראל התחושה היא שהשטח הציבורי שייך לאף אחד'

אחרי ששמעתי רבות מחברים ובכלל אני מתחיל לבחון את נושא ה- Mindfulness. מאוד מציע למי שעוד לא מכיר:

 

שבת שלום 🙂